הקדמה
דמיינו שאחד מבני המשפחה שחי איתכם היה מדבר בשפה אחרת משלכם. לא הייתם מנסים ללמוד לפחות קצת מהשפה שלו? כלבים מדברים, כל הזמן.
הם מדברים איתנו, עם עוברי אורח, עם כלבים אחרים, ובעצם עם כל יצור חי שהם פוגשים. אבל למרות שאנחנו יצורים תבוניים, אנחנו מצליחים לפספס הרבה מהמסרים שהם מנסים להעביר לנו.
הכלבים שלנו הם באחריותנו הבלעדית, הם זקוקים לנו בשביל להתקיים. אנחנו אלה שמספקים להם הגנה, מזון, ומענה לצרכים פיזיולוגיים וחברתיים. בתמורה, אנחנו מצפים מהם להיות נאמנים, קשובים לנו, ולעמוד בכללי הבית.
אבל אם לא נסביר להם את כל זה, איך הם ידעו? בתור בעלי הכלבים, זה קודם כל התפקיד שלנו ללמוד את השפה שלהם, רק אחר כך נוכל לדרוש מהם להבין את שלנו.
המשך הכתבה...
אז איך כלבים מדברים?
לכלבים יש 3 ערוצי תקשורת:
- תקשורת קולית: סוגי נביחות שונים, יללות, נהמות וכו׳. בניגוד לבני אדם, זו לא צורת התקשורת המגוונת או המורכבת ביותר.
- תקשורת כימית: כשכלב מריח לכלב אחר את הישבן, האף ואיבר המין, זה מקביל לשיחת היכרות קצרה. דרך הריח הוא מקבל מידע בסיסי רלוונטי על היצור שנמצא מולו: מה המין, הגיל, ואפילו מצב הרוח והמצב הבריאותי. זו גם הסיבה שכלבים מרחרחים את הצואה של כלבים אחרים. חוש הריח של הכלבים כל כך מפותח שהוא יכול לקלוט מידע מפורט ומגוון מאוד, באופן שאין לנו שום דרך להבין או לחקות.
- תקשורת חזותית: או במילים אחרות, שפת גוף. הגוף של הכלבים מדבר כל הזמן, כל איבר בנפרד וכמובן שגם כל הגוף יחד. לא תאמינו כמה מסרים מועברים בתנועות הגוף והפנים של הכלב.
שפת הגוף היא צורת התקשורת הכי רלוונטית עבורנו
בניגוד לריח, שאותו אין לנו יכולת לפרש (מה לעשות, האף שלנו מוגבל), ולתקשורת הקולית, שהיא יחסית מצומצמת, שפת הגוף של הכלבים עשירה ומורכבת וככל שמשקיעים בלמידה שלה מתגלות מולנו שיחות שלמות שהכלבים שלנו מקיימים בלי ששמנו לב.
שפת הגוף לא מסתכמת רק במחוות זנב(מכשכש בנמרצות= עירנות, מכשכש בנינוחות=שמחה, מקופל מתחת לבטן=פחד), היא מכלול מחוות הפנים והגוף של הכלב. כך לדוגמה כלב יכול לקפל את הזנב בפחד ובמקביל ללקק בהתחנפות, וזה מעביר מסר אחר לגמרי מכלב שמקפל את הזנב ונוהם כלפי מי שבא מולו.
איזה עוד איברים "מדברים"?
העיניים והאזניים, הפה, הגב, הפרווה, הרגליים ולמעשה כל מנך הגוף.
הנה כמה דוגמאות:
אזניים:
- זקופות: עירנות, דריכות
- משוכות לאחור: לחץ, פחד
- מאוזנות/רפויות: נינוחות ורוגע
פה:
- פתוח: כלב נינוח שמרגיש בטוח במצב בו הוא נמצא
- סגור: דריכות, לחץ, עירנות, חשש
- סגור ומשוך לאחור: לחץ מוגבר, פחד, הימנעות, כניעה
עיניים:
- הימנעות מקשר עין: חשש וחוסר ביטחון
- קשר עין ישיר וגוף נינוח: ביטחון ואמון
- קשר עין ישיר, מבט ממוקד/"תקוע", גוף קפוא ודרוך: כלב במצב "היכון", לעיתים משדר איום.
זנב:
- כשכוש זנב: עירנות ועוררות(לאו דווקא שמחה)
- זנב מאוזן ורפוי: מצב נינוח ורגוע
- מתוח כלפי מעלה: עירנות, דריכות, מתח
- זנב מכונס בין הרגליים: פחד, רתיעה, חשש.
גב ומנך גוף:
- שיער גב סומר: עוררות גבוהה, מתח, דריכות רבה
- גב מתוח: עירנות, הפגנת כוח, מתח
- גב כפוף: חשש, פחד, כניעה
- קדמת גוף מונחת על הרצפה, אחורי הגוף מורמים: הזמנה למשחק.
כל הדומאות האלה עוזרות לנו לדייק את ההבנה של הכלב שלנו, אבל יש עוד כמה דברים חשובים שעלינו לקחת בחשבון.
השפה הכלבית, כמו כל שפה, היא חלק ממכלול, והיא תלוית הקשר, הן אצל כלבים גדולים והן אצל כלבים קטנים כגון מורקי. נהימות, למשל, יכולות להיות איום לפני תקיפה, והן יכולות גם להיות ביטוי למשחק. אנחנו חייבים לקחת בחשבון את ההיכרות שלנו עם הכלב הספציפי שמולנו, הניסין שהוא צבר, ההקשר, והסיטואציה שבה הוא נמצא.
ומה בנוגע לביטויי אהבה? או גבולות? איך אנחנו מסבירים לכלב בשפת הגוף שלנו, מה טוב ומה רע?
גם כאן המצב קצת מסובך. אנחנו מורגלים במחוות ידיים שמוסכמות פחות או יותר בכל העולם, אבל הכלבים שלנו, מה לעשות...לא מפרשים את הדברים כמונו. זה נעוץ במקורות שלנו.
אנחנו פרימטים(כלומר, ממשפחת הקופים) ופרימטים מדברים במגע: חיבוק, נשיקה, קירוב של הפנים. כל אלה הם ביטויים מובהקים לחיבה בעולם האדם.
הכלבים שלנו אינם פרימטים, וממש לא מתקשרים כמוהם. הם מדברים(הפתעה)- בשפת הכלביים. שפה זו היא פחות או יותר שפתם של הזאבים.
מספר מחוות חשובות וטעויות נפוצות
- הנחת ראש על כלב אחר: הפגנת עליונות
- הישענות קדימה מעל מי שנמצא מולי- "הגדלת גוף": איום מתון
- הישענות אחורה ולמטה- "הקטנת גוף": הבהרה שאינני איום, חיבה, משחק.
- ליטוף, טפיחה על הגוף: חיבה, הדדיות.
- קשר עין ישיר עם הכלב: ביטחון/איום, תלוי הקשר ומכלול.
- חיבוק: בעיני רוב הכלבים יתפרש כאיום והפגנת כוח, כיוון שאנחנו "סוגרים" על הכלב.
- תפיסת הראש/פנים של כלב: אותם מאפיינים של חיבוק.
- הליכה אחורה/בריחה: הזמנה לכלב לרוץ אחרינו.
- הליכה קדימה/רדיפה: הזמנה לכלב לברוח מאיתנו.
סיכום
בדיוק כמו שלבעלי חיים יש רגשות, יש להם גם שפה. ולמרות שאין להם יכולת לתפוס את העולם כמונו, לדמיין עתיד/עבר, או לחוש חרטה/בושה, יש להם בהחלט שפה עשירה ומורכבת. מעצם היותנו חיות שונות אין לנו יכולת להבין את כל רבדי השפה שלהם, אבל יש לנו בהחלט יכולת להכיר ולהעמיק בשפת הגוף שלהם, ולהיעזר בה כדי להבין אותם ולבקש מהם להבין אותנו.
הכלבים שלנו גם הם שונים זה מזה, ולמרות שלכולם שפה בסיסית משותפת, גם ביניהם יש לפעמים אי הבנות שנובעות מנויאנסים בשפה שקשורות לגזע, לגיל ולהרגלים. גם בתקשורת הכלבית יש כלל ויש יוצא מן הכלל (הדוגמה הפשוטה ביותר- יש גזעים שבגלל מבנה הגוף שלהם נמצאים עם זנב בין הרגליים כל הזמן, וזה לא מעיד על פחד תמידי). ככל שנשקיע יותר בהיכרות עם הכלבים מסביבנו, נוכל לתקשר איתם באופן אינטואיטיבי יותר ולשלוט גם בניואנסים אלה. זה אולי לא קל, אבל זה נהיה קל ככל שמתרגלים, ובהתחשב בעובדה שהכלבים שלנו חיים איתנו לכמה שנים טובות, זה בהחלט שווה את המאמץ.
נעמה זילבר
מאלפת כלבים וכלבנית טיפולית, מנהלת "כלבייה חינוכית אשבל" ועובדת עם כלבים בבית הלקוח. עוסקת בכלבנות משנת 2017. עובדת בצפון הארץ.